העוסק במצווה פטור מן המצווה

בואתחנן ( פרק ו פסוק ז ), ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך . ע " כ .

במשנה בסוכה ( פרק ב משנה ד ) שנינו , שלוחי מצווה פטורין מן הסוכה . כלומר , אנשים ההולכים בדרך כדי לקיים מצווה , כגון ללמוד תורה או כדי להקביל פני רבם , לפדות שבויים וכדו ', פטורין מן הסוכה , וטעם הדבר הוא משום שהעוסק במצווה פטור מן המצווה . ובררה הגמרא ( דף כה ע " א ) מניין למדנו דין זה שהעוסק במצווה פטור מלקיים מצווה אחרת , וענתה , בשבתך בביתך פרט לעוסק במצווה , ובלכתך בדרך פרט לחתן , כך שלא רק טירחה ממשית במצווה פוטרת אלא אף חתן היושב בטל ואינו עסוק במצווה אלא רק טרוד במחשבת מצווה פטור . ע " ש .

התוספות ( ד " ה שלוחי ) הביאו את דברי רש " י כי ההולכים בדבר מצווה פטורים מן הסוכה אפילו בשעת חנייתן , וכתבו דבאמת כן משמע ששלוחי מצווה פטורים מסוכה בין ביום ובין בלילה אע " פ שאינם הולכים אלא ביום , שאילו היו הולכים גם ביום , גם אם היה זה לדבר הרשות היו פטורים . והקשו על כך , שאם הם אינם הולכים אלא ביום אבל יכולים לקיים עכ " פ מצוות סוכה בלילה מדוע פטורים , וכי אדם שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו פטור בכך משאר מצוות . והמשיכו וטענו , שזהו גם מה שנאמר בנדרים ( דף לג ע " ב ) שהמודר הנאה מחבירו מחזיר לו אבידתו אע " פ שהאבידה מהנה אותו שע " י שמקיים בה מצווה פטור מליתן פרוטה לעני כיוון שאינו פטור מצד העוסק במצווה אלא בשעה שעוסק ממש באבידה , אבל זה אינו שכיח שעני יבוא בדיוק בשעה ששוטח את החפץ האבוד או שנותן אוכל בפני הבהמה האבודה ולכן מכל מקום מותר .

לכך כתבו תוס ', שבהכרח צריך לומר שגם כאן לגבי סוכה מדובר באופן שאם היו טרודים במצוות סוכה היה נגרם בזה איזשהו ביטול והפרעה למצוות האחרות אותן היו בדרך לקיים . וכן כתבו ראשונים נוספים . וכנראה הכוונה להפרעה כגון שהשינה בסוכה נוחה פחות מאשר בבית כך שתשפיע לרעה על הצורה שבה תתקיים למחר המצווה שהיו בדרך לעשותה , לעומת שינה בבית , הגונה וטובה , שתשפיע לטובה על אופן קיום המצווה למחרת .

הר " ן גם כן הביא את דברי רש " י וכתב דהכי משמע בגמרא שההולכים לדבר מצווה פטורים בין ביום ובין בלילה אע " פ שאינם הולכים אלא ביום , והקשה , כפי שהקשו תוס ', דכי מי שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו יהיה פטור משאר מצוות , הרי ודאי לא , וכן מוכח בגמרא בנדרים וכו '. וכתב שאכן תוס ' העלו מכך שאין המתעסק במצווה פטור אלא באופן שאם יקיים מצוות סוכה יבטל ממצוותו .

אולם , הר " ן עצמו חלק וכתב כי לא נראה לו כן בסוגיות הגמרא , אלא גדר הדבר הוא שהעוסק במצווה פטור מן המצווה אף על פי שיכול לקיים את שתיהן . ומהגמרא בנדרים אין להוכיח להיפך . בודאי בשעה שהאבידה משומרת בתיבה לא פטור מליתן פרוטה לעני , שכן דווקא העוסק במצווה פטור אך לא המקיים מצווה בעלמא , ומי שיש אבדה אצלו , אף על פי שהוא מקיים מצווה בכל שעה , אין בו שם עוסק במצווה אלא בשעה שמנערה לצורכה , ובאותה שעה ודאי פטור מליתן פרוטה לעני , אף על פי שאפשר לקיים את שתיהן ולחזור ולנערו . ומכל מקום מותר להחזיר לו אבידתו אף למודר הנאה משום שעכ״פ דבר זה אינו שכיח . ומבאר הר״ן , שהוא הדין לגבי הלובש ציצית , שהרי אינו מתעסק במצווה אלא רק מקיים מצווה ולכן אינו פטור משום כן ממצוות אחרות . לגבי סוכה לעומת זאת , אף על פי שקיום מצוות הסוכה לא תפריע לשלוחים מלקיים את המצווה עבורה נשלחו , מכל מקום נחשבים כעסוקים במצווה אפילו בשעת חנייתם כל זמן שלא סיימו את שליחותם , ומשום הכי פטורים מסוכה בכל שעה .

אם כן , לדעת התוספות ועוד ראשונים דין העוסק במצווה פטור מן המצווה נוהג רק כאשר עשיית המצווה השנייה מפריעה לעשיית המצווה הראשונה עבורה נשלחו , ולדעת הר " ן וסיעתו העוסק במצווה פטור מן המצווה אע " פ שיכול לקיים את שתי המצוות ללא הפרעה , ובלבד שעוסק באותה שעה בפועל במצווה הראשונה . אם אינו עוסק במצווה ממש , אע " פ שמקיים את המצווה באותה שעה , אין בו שם עוסק במצווה להיות פטור מהמצווה האחרת .

רא " ו בקובץ שיעורים ( ב " ב אות מח ) ועוד אחרונים העלו חקירה יסודית בדין העוסק במצווה . מצד אחד , אומר רא " ו , אפשר לפרש את דין העוסק במצווה כפטור , כך שבשעה שעוסק במצווה יש לו ממש פטור לגבי המצווה האחרת עד כדי שאם יעזוב את המצווה הראשונה ויפנה אל השנייה לא יצא ידי חובת המצווה ויצטרך לחזור אחר כך ולקיימה , כמי שאכל מצה בשעה שהיה שוטה ואחר כך נשתפה , ומצד שני , אפשר לומר שהעוסק במצווה אינו פטור ממש אלא שהוא כמו אנוס מלקיים את המצווה אחרת , אבל אם עמד וקיים את המצווה האחרת יוצא בה .

וניחזי אנן . אם נאמר שפטור העוסק במצווה הוא פטור ממש , כך שלמצווה האחרת אין כלל מקום וקיום לגביו , לכאורה מונח בזה , בפרט , שאין לעוסק שום עניין וצורך להתאמץ לקיים אותה , ואדרבה , אף אם יקיים את אותה מצווה לא יצא בה ידי חובה . וכך יסברו הר " ן וסיעתו לפיהם כל מי שיש בו לכל הפחות שם עוסק במצווה , ולא רק מקיים מצווה , לא צריך לקיים את המצווה הנוספת אפילו אם יכול לעשות זאת ללא שום הפרעה . ומאידך , אם נאמר שפטור העוסק במצווה אינו באמת פטור גמור , אלא רק גדר של אנוס , שכאשר עוסק במצווה ואין ביכולתו לקיים את המצווה האחרת אין לו לעזוב את זו עבור זו , ממילא ברור שאם מדובר בשתי מצוות היכולות להתקיים זו עם זו מבלי שתפריע האחת לרעותה , שוב אינו בו שם אנוס ועליו לקיים את שתיהן . וכך סוברים התוס ' והראשונים שעימם . כך תלו כמה אחרונים .

ברם , נראה שלפחות צד אחד בחקירה או בתלייה אינו מוכרח לחלוטין . אכן , אם פטור העוסק במצווה גדרו גדר של אונס , שפיר יש לומר שאם אינו אנוס ויכול לקיים את שתי המצוות הרי הוא מחוייב בכך . זה פשוט . אמנם , אם נאמר שגדר פטור העוסק במצווה הינו פטור ממש , ולא רק גדר של אונס , אין זה אומר שהמצווה האחרת שפטור ממנה הרי היא כמי שאינה כלל עד כדי שאם יפנה אליה ויעשה אותה יחשב כמו האוכל מצה בשעה שנשתטה . הגם שלא חייב במצווה הנוספת ייתכן כי יש עניין לקיים אותה בכל זאת , או לכל הפחות שאם בא וקיים אותה יש בזה שום תועלת .

ובאמת הר " ן הוסיף וכתב זאת במפורש בסו " ד , שאע " פ שלא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצוות אחרות אע " פ שאפשר , מכל מקום יש להודות שכל שאינו צריך לטרוח כלל אלא כדרכו במצווה הראשונה יכול לצאת ידי שניהם , בכי האי גוונא ודאי יצא ידי שתיהן , ומהיות טוב אל יקרא רע . והוסיף שכן משמע אף בגמרא ( עמוד ב ) לגבי חתן ושושביניו הפטורים מן הסוכה , שיאכלו וישמחו בסוכה , שאע " פ שהעוסק במצווה פטור מן המצווה , הרי אין דרך המשמחים לשמח חתן וכלה בחופה בלבד אלא אף בחדרים ובעליות ובסוכה , וכיון שכדרכם יכולים לקיים את שתי המצוות שואלת הגמרא מדוע אינם עושים כן . לפי שיטת התוס ', במאמר המוסגר , דברי הגמרא מתיישבים בפשיטות , שכן פטור העוסק במצווה הוא רק כאשר יש הפרעה בין המצוות . ממילא , שואלת הגמרא היטב שכיון שאין סתירה בין הסוכה לבין השמחה הרי הם מחוייבים בשתיהן .

הנה , הריטב " א גם כן העלה את התמיהה הכיצד המניח תפילין , המתעטף בציצית או מי שיש מזוזה בפתחו יהיה פטור מכל המצוות מדין העוסק במצווה , וכתב שפשוט וברור שאין הפטור שייך אלא באופן שישנה סתירה בין שתי המצוות ואינו יכול לקיים את שתיהן . אמנם , המשיך ושאל הריטב " א , אם כן לשם מה נדרש לדין זה מקור מן התורה , והרי פשוט שאם אינו פטור לעולם אלא רק כאשר עוסק במצווה הראשונה , מהו הצד לכך שיניח את המצווה הראשונה מפני המצווה האחרת . על כך ענה הריטב " א שהשמיענו הכתוב שאפילו אם רוצה להניח את המצווה הזו על מנת לקיים מצווה אחרת גדולה ממנה אין הרשות בידו . סד " א שאף שהוא פטור מן המצווה האחרת מכל מקום אם יבוא ויקיים אותה הרשות בידו , קמ " ל שכיון שפטור ממנה הרי היא לגביו כדבר של רשות ואסור להניח את המצווה עבורה נשלח מפני דבר רשות . עוד לימד הכתוב כי אפילו אם ישנה מצווה קבועה לזמן ודאי , כגון קריאת שמע ושחיטת הפסח , וקודם לכן באה לו מצווה אחרת שתבטלנו מהמצווה הקבועה אם יתחיל בה , רשאי הוא להתחיל בזו שבאה לידו עכשיו אף שהמצווה בעלת הזמן הקבוע עלולה להיבטל , ואינו נחשב כמי שפורק עצמו מהמצווה , שאין חיוב המצווה מוטל עליו עד שיגיע זמנה , ואם קדמה לזמנה מצווה אחרת , הראשונה קודמת .

הרי שנקט הריטב " א להלכה בפטור העוסק במצווה שאינו שייך אלא באופן שישנה סתירה בין שתי המצוות וכדעת התוספות , כך שלכאורה אוחז הריטב״א שגדר העוסק במצווה הוא כאדם האנוס מלקיים את המצווה השנייה בהיותו מקיים את הראשונה , אך אם יוכל לקיים את שתי המצוות עליו לעשות כן . מנגד , במה שכתב שהשמיענו הכתוב שאינו יכול להניח את המצווה הנוכחית על מנת לקיים את האחרת לפי שהמצווה השנייה הרי היא לגביו כדבר של רשות שאסור להניח את המצווה הנוכחית עבורו , משמע לכאורה להיפך , שפטור העוסק במצווה הוא פטור בעצם ולא רק נסיבות של אונס . כאשר אדם עומד בנסיבות אונס , אין כאן שום שינוי בהגדרת המצווה ובחיובה אלא רק בהגדרת המצב של האדם אל מול חובותיו .

ונראה שהריטב״א לא הלך לא בדרכם של התוס׳ ולא בדרכו של הר״ן כי אם בדרך אמצעית . אכן סובר הריטב״א להלכה שאין העוסק במצווה פטור מן המצווה אלא כאשר קיום המצווה השנייה מפריע לקיום המצווה הראשונה ואינו יכול לקיים את שתיהן , כפי שסוברים תוס׳ . אולם , טעם הדבר אינו כפי שרצו לתלות האחרונים ולומר שהעוסק במצווה נחשב כאנוס , אלא יש לומר שבאמת פטור הוא מהמצווה השנייה , ומכל מקום גדר הפטור אינו מוחלט אלא רק בשעה שבאמת הוא עסוק ואינו יכול לקיים את המצווה השנייה . רוצה לומר , העוסק במצווה אכן פטור ממש מן המצווה האחרת , אך אין אדם נחשב לעוסק במצווה ביחס למצווה אחרת אלא בשעה שאם יעבור לקיים את המצווה האחרת יפגע הדבר בעיסוק וקיום המצווה הנוכחית . והואיל והעוסק במצווה פטור ממש מן המצווה האחרת , שפיר גדר חיוב המצווה האחרת משתנה בעצמו מהיות המצווה דבר חיוב אל דבר הרשות , ולא שגדר החיוב של האדם משתנה כפי שקורה לאדם בשעת אונס :