שירה בפיהם

בוילך (פרק לא פסוק יט), ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. ע"כ. השירה הזאת, מבאר רש"י, היא שירת האזינו, האזינו השמים עד וכפר אדמתו עמו. אם כן, הקב"ה מצווה למשה לכתוב את שירת האזינו, ללמדה את בני ישראל ולשים אותה בפיהם, וכל זאת למען תעמוד השירה כעדות בבני ישראל. וממשיך הכתוב על דרך זו שהשירה עומדת כעדות (בפסוק כא), והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד, ומשה מבצע את ציווי ה' כדכתיב (בפסוק כב), ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל. ע"ש.

בנדרים, דף לח ע"א, אמר ר' יוסי בר' חנינא, לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר כתוב לך פסול לך וכו', משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל וכו', ושואלת הגמרא מהא דכתיב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, ומשמע שהתורה מיועדת גם לבני ישראל, ועונה הגמרא, השירה לחודה. ממשיכה הגמרא ושואלת, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל, ומבאר הר"ן, אי שירה לבדה קאמר מאי סהדותא איכא, ועל כן חוזרת בה הגמרא, אלא פילפולא בעלמא, כלומר, רק הפלפול ניתן למשה לבדו אבל התורה עצמה ניתנה לכל עמ"י. ע"ש. על כל פנים, הגמרא מניחה בפשטות ששירה בפני עצמה אינה יכולה לשמש כעדות, הנחה הפוכה לפירוש רש"י ומפרשים נוספים עה"ת שהשירה העומדת לעד היא שירת האזינו ותו לא. ובעצם הקושי הוא ממה נפשך, להבנת הסוגיא בנדרים שהמקרא ועתה כתבו לכם את השירה הזאת בהכרח מכנה את כל התורה כשירה, יש לתמוה מה פשר הכינוי. והן אמנם אפשר להציע הסברים מדוע מכונה התוה"ק כשירה על בסיס תכונותיה ההרמוניות של השירה וכדו', אך הדבר דחוק. הביטוי שירה חוזר על עצמו בתורה בסמיכות כמה פעמים, ואילו היה מדובר רק בכינוי לתורה קשה מדוע החזרתיות על הכינוי, ובמיוחד בסמוך לפרשת האזינו, מה שמאושש את פירוש רש"י שבאמת הכוונה לשירה, ובפרט לשירת האזינו.

בנסיון לגשר על הפער בין הציווי על כתיבת שירת האזינו לבין הבנת הגמרא בנדרים וההכרח שמדובר בכל התורה, יעויין ברמב"ם מהלכות סת"ם (פ"ז ה"א) שכתב, מצוות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה, כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות. עכ"ל. והדבר עולה גם עם הכתוב (שם בפסוק כו) לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלוקיכם והיה שם בך לעד. ע"ש. דהיינו שלא הייתה רק השירה כתובה ועומדת לעדות אלא כל ספר התורה היה שם בך לעד. ברם, אף אם נתבאר כי הציווי על כתיבת השירה טומן בחובו ציווי על כתיבת כל התורה, שהשירה היא חלק ממנה, עדיין ק"ק לשון הפסוקים שתולים העדות בשירה, בשעה שפסוק אחר מציין את כל ספר התורה כדבר שעומד לעדות, וכסברת הגמרא בנדרים ודברי הר"ן שבשירה לבדה מאי סהדותא.

עוד יש לעיין בלשון הכתוב מרובה השלבים, כתבו לכם, למדה את בני ישראל, שימה בפיהם, וכל זאת למען העדות. על סתירת לשון הריבוי והייחוד, כתבו לעומת למדה ושימה, עומדים המפרשים, הרמב"ן ועוד, ומסבירים שעל הכתיבה נצטוו משה ויהושע, ומשה כתבה ויהושע עומד עמו וקורא ורואה ולכן בפסוק כב נאמר ויכתוב משה, ואת הלימוד אמנם שניהם יעשו אבל משה הוא העיקר, או שדווקא יהושע נצטווה על הלימוד, כדברי החזקוני, עיין בדבריו ואכמ"ל. ועכ"פ משה או יהושע כותבים, ומלמדים, ושמים בפיהם של בני ישראל, כלומר, דואגים שהם גם יבינו. אך צריך להבין למה הוסיף הכתוב והשתמש בלשון החריגה שימה בפיהם על מנת לתאר את הבנת הלימוד. עוד יש לעיין בכך שבעוד את הכתיבה והלימוד והשימה בפה מבצעים משה או יהושע, העדות, כלשון הפסוק, תלויה דווקא בבני ישראל, נמעני הלימוד, ולא במי שחולל את הכתיבה והלימוד מלכתחילה. עוד צריך ביאור מהו הדגש ועתה כתבו לכם. כאשר הקב"ה מצווה דבר מה הרי ברירת המחדל היא כעת, כך שלכאורה לא היה צריך להקדים במילת ועתה.

כמה הלכות ומימרות חז"ל נשנו בעניין כתיבת ספר תורה. בגמרא בסנהדרין (דף כא ע"ב) בסוגיית המלך שכותב לו שני ספרי תורה, אומר רבה, אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה מצווה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה. ע"ש. ובגמרא במנחות (דף ל ע"א), אמר רבי יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב, הלוקח ספר תורה מן השוק כחוטף מצווה מן השוק, כתבו מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני, אמר רב ששת אם הגיה אפילו אות אחת מעלה עליו הכתוב כאילו כתבו. ע"ש. הרי נתבאר שיש מצווה לכתוב ספר תורה, ואינו יוצא ידי חובת אותה כתיבה בירושה של הספר. באופן דומה, יש גריעותא במי שלא כתב ס"ת אלא קנה ספר והרי הוא כחוטף מצווה מן השוק, וכתב הרמ"א (יו"ד סי' רע ס"א) שאינו יוצא, אולם רש"י (שם) סבירא ליה דמכל מקום מצווה עבד. אבל מי שכותב ספר תורה יוצא ידי חובה ומקיים מצווה מן המובחר, ויש לו מעלה מיוחדת שכאילו קיבל את התורה מהר סיני, שכן כפי שטרח בכתיבת התורה, מבאר הנימוקי יוסף, כך אנו אומרים שהיה טורח ללכת במדבר כדי לקבל את התורה מסיני. ואכתי יש להבין מה הדגש והחיבור בין כתיבת ספר התורה דווקא להר סיני. גם לפי הנימוקי יוסף, הרי ניתן לומר שכמו שטרח לכתוב ס"ת כך היה יכול לטרוח לעניינים רבים וחשובים אחרים. עוד יש להבין מדוע היורש ספר תורה אינו יוצא, וגם מה גדר הריעותא בלוקח ס"ת שיש לו מצווה פחותה לדעת רש"י ואינו יוצא כלל לפי פסק הרמ"א, וכמו"כ מפני מה מכונה חוטף.

וכך לשון הטור בסי' רע, מצוות עשה על כל אדם מישראל שיכתוב לו ספר תורה ומאוד צריך לחזר אחריה, דאמר רבי יהושע בן לוי הלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מצווה מן השוק וכו' וכל שכן שאין לו למוכרה וכו', וכתב א"א הרא"ש ז"ל שזה לא נאמר אלא לדורות הראשונים שהיו כותבין ס"ת ולומדים בה, אבל האידנא שכותבין ס"ת ומניחים אותו בבית הכנסת לקרות בהם ברבים מצוות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהם להגות בהן הוא ובניו, מצוות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה דכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, ועל ידי הגמרא ופירושה ידע פירוש המצוות והדינין על בוריים וכו'. עכ"ל. הטור מסכם את ההלכות ומוסיף להביא חידוש גדול בשם אביו הרא"ש שמחלק בין אופן קיום המצווה בדורות הראשונים וכיום. כיום, אומר הרא"ש, מצוות כתיבת ס"ת מתממשת באופן אחר לחלוטין, בכתיבה של חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהם להגות בהם. ולכאורה הדברים משברי גגות, כי הן אמנם דברי הרא"ש מסתברים כטעמא דקרא, אך מסברא וטעם כיצד אנו באים להפך את הצורה של קיום המצווה מכתיבה דקדקנית של ספר תורה הדרושה לפרטים ולהלכות שמי יוכל למנותם, אל כתיבת מיני ספרי קודש ופירושים שאין בהם שיעור וגדרים מסוימים.

בהכרח, הרא"ש אינו מחדש יש מאין מעשה מצווה אחר, אלא מסביר כיצד המימוש של אותה המצווה נעשה כיום במציאות שהיא שונה מבעבר. המצווה היא כתיבה והכשרה של התווך שבעזרתו הוגים בתורה הוא או בניו או שאר בני ישראל. כתיבת ספר התורה כפי הלכותיו ודיניו אינה אלא היכי תימצי ליצור את אותו המכשיר ללימוד התורה, היכי תימצי שהיה הכרחי בשעתו כאשר דברים שבעל פה לא היו רשאין להיכתב אך לא בימינו. ואפשר שלזו כיוון הכתוב באומרו ועתה כיתבו לכם את השירה הזאת, דווקא עתה עליכם לכתוב ספר תורה כדי ללמד בו, אבל בדורות העתידים תוכלו לכתוב ספרים הרבה אין קץ. וכיוון שעניין המצווה הוא ההבאה של אותם החומרים התורניים שיוכלו הוא או אחרים ללמוד מהם, פשיטא שהכותב ספר והביאו לעולם עשה מצווה מן המובחר, יורש הספר הפסיבי לא עשה ולא מידי, והמביא את הגליונות התורניים מסביבתם של אחרים אל סביבתו מכונה חוטף, כינוי שבא להדגיש שמדובר בריבוי במקום אחד תוך חיסור במקום אחר. כיוון שבהסתכלות הכוללת את כל בניין האומה הקונה החוטף אינו מרבה דבר אלא רק מעביר מן הצד האחד אל הצד האחר, פוסק הרמ"א שהלה כלל לא מקיים מצווה, אבל רש"י סובר שמכל מקום מצווה פחותה יש לו הואיל וסו"ס פעל וריבה את התורה אצלו ובסביבתו.

ועתה, הכותב ספר תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני, המעמד המכונן שבו קיבלו היהודים עליהם את הברית עם הקב"ה, מפני שכתיבת הספרים המאפשרת את הלימוד בהם, מביאה לבסוף לידי השימה בפיהם, התורה החיה והקיימת בפיות עמך בית ישראל. ושימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל, פירושו הוא שמצוות הכתיבה שנצטוו בה משה ויהושע נועדה כדי לקיים את המציאות שבני ישראל ידברו בדברי תורה, שירת האזינו או סוגיית שניים אוחזים, ספר יחזקאל או קידושין ע"י שליח. מציאות התורה בפי עמ"י היא העדות, אות הברית. הדבר המוביל לאות הברית הוא הכתיבה של הספר, כמו מעמד הר סיני וכמו מעשה ברית מילה שכביכול נמסר בהם לעולם אות ברית קודש של המילה בבשר והמילה התורנית שבפה. הקב"ה אומר למשה ויהושע לכתוב את התורה וללמד לבני ישראל את שירת האזינו שתהיה בפיהם, ואכן בשירה הנתונה בפי ישראל מתקיימת העדות על הברית, אבל באותה מידה אות הברית יכול לבוא לידי ביטוי בכל חלק אחר של התורה. אי שירה לבדה אין סהדותא, כהבנת הגמרא בנדרים, רק ביחס לתוכן השירה, אבל בקיום השירה כאחד מכל חלקי התורה כולה, יש בה די והותר כדי לעמוד כאות ועד לברית. לכן גם השירה היא לעד וגם לקוח את ספר התורה הזה והיה שם בך לעד ולא פליגי. ושמא לזו כיוון הכתוב באומרו ועתה כיתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל, רוצה לומר, כעת השירה שהיא מעניינא דיומא תהיה בפי עמ"י, אבל האמת שבעלמא העדות בבני ישראל יכולה להתקיים בדברים אחרים, בפוסקים או בפסוקים: