נקי ושמח

בכי תצא (פרק כד פסוק ה), כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח. ע"כ. כתב רש"י, לכל דבר, שהוא צורך הצבא, לא לספק מים ומזון ולא לתקן דרכים, אבל החוזרים מעורכי המלחמה על פי כהן, כגון בנה בית ולא חנכו או ארס אשה ולא לקחה מספיקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים. עכ"ל. ומקורו במשנה במסכת סוטה (דף מג ע"א), אלו שאין זזין ממקומן וכו' הנושא את ארוסתו וכו' אין מספיקין מים ומזון ואין מתקנין את הדרכים. ע"ש.

מוסיף רש"י ומביא את הדברים המופלאים, גם הם נזכרים במשנה בסוטה (שם), יהיה לביתו, אף בשביל ביתו, אם בנה בית וחנכו ואם נטע כרם וחללו אינו זז מביתו בשביל צורכי המלחמה, לביתו זה ביתו, יהיה לרבות את כרמו. עכ"ד. לא רק הנושא אשה יהיה נקי לשנה אחת אלא אף מי שחנך בית או חילל כרם אינו זז ממקומו ואפילו אינו מסייע למלחמה בפעילויות העורפיות, לספק מים ומזון או לתקן את הדרכים, סיוע ששלושת החוזרים לאחר דברי הכהן במערכות המלחמה, הבונה וטרם חנך, הנוטע וטרם חילל והמארס וטרם לקח, חייבים לקחת בו חלק. וצריך ביאור מדוע לאחר החניכה, החילול והליקוחים משתנה הדין ולא מבקשים משלושת אלו לסייע אפילו בתפקידים העורפיים. כמו"כ, יש לעיין בלשון הפסוקים בפרשת שופטים בעניין החוזרים מעורכי המלחמה (פרק כ מפסוק ה), ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו וכו' ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו וכו' ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה. ע"ש. הרי אריכות דברים שמתארת את החשש המסוים שזה ימות ויבוא אחר לביתו, לכרמו ולאשתו, שלא האריכה בה התורה בפרשת כי תצא בעניין אלו שאינם זזים ממקומם.

אכן, אין המקרא יוצא מידי פשוטו. הפסוק כי יקח איש אשה חדשה וכו' נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשר לקח, הוא כתוב ברור ומבורר המורה כי הנושא אשה פטור מטרדות במשך שנה בשביל ועל מנת לשמח את אשתו. ויעויין ברש"י שעמד על כך והדגיש זאת, ותרגומו ויחדי ית אתתיה, דהיינו ושימח את אשתו, והמתרגם ויחדי עם אתתיה, ושמח עם אשתו, טועה הוא. עכ"ד. כלומר, טעם הפטור הוא דווקא בשביל שישמח את אשתו. ולולא דמסתפינא, נראה שהנהגה זו שיהא החתן הטרי פנוי לשמח את אשתו מועילה וראויה עד למאוד, אלא שאם זה טעם הפטור, נעשה יותר קשה להבין מה השייכות בין הלוקח אשה לבין הבונה בית והמחלל כרם שניתן לשמוח עימם אבל לא ניתן לשמח אותם. זאת ועוד, הלוקח אשה, כמבואר ברמב"ם בספר המצוות (לא תעשה שיא), נסתלק ממנו כל טורח וכל משא שיהיה חייב בהם לעזוב ביתו כל השנה וכו', ודע כי החתן עצמו גם כן מוזהר מלצאת מביתו, כלומר ללכת בסחורה, כל שנתו. עכ"ד. הרי ייתכן שאנחנו אפילו מרחיקים את החתן מעולמות המסחר, מכרמים ומבניינים, על מנת לשמח את אשתו, כך שלא ברור המכנה המשותף בין כל אלו וכיצד הפטור של החתן עבור אשתו מיתרגם לפטור של הבנאי והכורם.

וכך כתב הרש"ר הירש (שם בכי תצא), במסכת סוטה אמרו שדין נקי יהיה לביתו וכו' כך הוא הדין גם במי שנתרבה אושרו המשפחתי על ידי בית חדש או על ידי כרם חדש, ומי שבנה בית חדש וחנכו או נטע כרם חדש וחיללו גם הוא פטור מלסייע למטרות המלחמה ולשאר צורכי ציבור. נראה שזו היא ההשקפה המונחת ביסוד ההלכות האלה, מושג הכלל המדיני יש לו ממשות רק בריבוי המוחשי של כל חבריו היחידים ולא מחוץ להם או בצידם. משום כך שלום הכלל ישגה רק בפריחתם ובאושרם של כל היחידים, ולפיכך כל אושר ביתי העולה ופורח הוא תרומה להגשמת מטרת הכלל וחובה על הכלל לבוא לקראת היחיד ולקדם את אושרו מתוך התחשבות במצבו. עכ"ד. ובמילים אחרות, תנאי הכרחי לציבור ולכלל, שאפילו קודם לסיוע למלחמה בחזית או בעורף, הוא האפשרות למימוש האושר של הפרטים המרכיבים את הכלל. אפשרות זו, במובן מסוים, זו המטרה למענה הכלל יוצא למלחמה. ועכ"פ, שלושת המצבים, הנושא אשה, מי שחנך בית ומי שחילל כרם, מכנה משותף להם במימוש האושר על ידי פניות מלאה אל האשה, הבית או הכרם, פניות ופטור אפילו מסיוע עורפי למלחמה. ברם, מימוש האושר במצב של הלוקח אשה הוא לאו דווקא של החתן, שאולי נהנה גם בהתעסקות בפרנסה או בסיוע למלחמה, אלא לכל הפחות של האשה. כך השמחה שיש לאדם מביתו שחנך וכרמו שחילל, ושמחת הכלה בחתנה ואולי גם שמחת החתן בכלתו שתתמעט אם לא יהיה נקי לביתו, כל אלו עניינם אחד ומשמעותם אחת, נקיות ופטור מלאים במשך שנה המסוגלים לפריחה ולאושר.

אבל האיש אשר בנה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חיללו, ארש אשה ולא לקחה, חזרתו משדה הקרב יש לה טעם אחר לחלוטין, פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו, יחללנו או יקחנה. אדם זה עדיין לא הגיע אל המצב המוגמר שבו יש את האפשרות למימוש האושר החיובי, ולכן אין טעם ליתן לו נקיות ופניות מוחלטת למימוש של האושר שאינו בהשגתו כעת. דינם של אלו החוזרים מעורכי המלחמה, בניגוד לשלושה שאינם זזים ממקומם מלכתחילה להצטרף למלחמה, נובע על דרך השלילה, על מנת להרחיק את אלו שמחשבתם טרודה בהם ואין לב אחד מהם במלחמה אלא בביתו או בכרמו או באשתו ועל כן תצווה התורה שישובו לביתם שאין ליוצאי המלחמה תועלת בהם אלא נזק גדול, כלשון רבינו בחיי (שם). ונראה שהלשון המודגשת בכתוב, פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו וכו' זו בדיוק המחשבה הטורדנית בראש אותם שמחזירים משדה הקרב, כפי רוב מחשבות האדם שמודד את רווחיו והפסדיו רק באופן השוואתי ויחסי, ותשומת ליבו מופנית בעיקר לכך שהאחר יהיה עדיף עליו וייהנה חינם ממעשה ידיו יותר מאשר לרווחים או צמצום הפסדים אמיתיים, כמו עצם העובדה שהמחשבה הטורדנית מעלה את הסיכון להפסד הגדול ביותר, המוות. וכן נראה בלשון רש"י (שם בפסוק ה), ואיש אחר יחנכנו, ודבר של עגמת נפש הוא זה. עכ"ל. על כן נראה שזהו הטעם לחזרה משדה הקרב, כמובן בנוסף על דברי רבי יוסי הגלילי (סוטה דף מד ע"א) בעניין הירא ורך הלבב החוזר מן המערכה, זהו המתיירא מן העבירות שבידו, לפיכך תלתה לו התורה את כל אלו שיחזור בגללן: